עשרים חורפים אחרי הפצצות. בכל שחר ורה סוקול, מהנדסת בגמלאות, מטפסת אל הגג הקפוא שלה כדי להאזין למקלט שלא השמיע דבר כבר שבע־עשרה שנה. הבוקר נדלקה באדום נורת האזהרה המתה של המגדל העירוני הישן. מבעד לרחש עולה שיר ערש שרק היא אמורה להכיר, ואחריו קולה של הבת שאיבדה לפני שמונה־עשרה שנה. תעלומה פוסט־אפוקליפטית שנבנית לאט, על תקווה ועל אות אחד בתוך הרחש.
